דלג לתוכן העמוד
WE JUST WANT OUR LIFE BACK (רק רוצים את חיינו בחזרה)
WE JUST WANT OUR LIFE BACK (רק רוצים את חיינו בחזרה)

WE JUST WANT OUR LIFE BACK (רק רוצים את חיינו בחזרה)

שלמה, אהוב ליבי, העולם שלי, הנשימה שלי, שה' ישמור לי עליו מכל משמר.לפני 8 חודשים כל חיי נעצרו. ביום בו שלמה נכנס לניתוח "קטן" להסרת גידול מגזע המוח. חיינו התהפכו ונעצרו.אחת התוצאות המרות והקשות בתוך הסאגה המטורפת הזו - חנות הצילום שלנו היתה סגורה למשך 7 חודשים בהם היינו צמודים יום ולילה למיטתו, עד החזרה הביתה ובוא העובד הזר.בפני מומי מסע ארוך ומפרך של שיקום רב מערכתי הכולל טיפולים אינטנסיביים שעולים המון כסף. בנוסף למעט שאנו מקבלים מהמערך הרפואי. בינתיים, חובות כבדים נצברו ועכשיו חזרנו קצת לשגרה.אנחנו פונים אליכם בקריאה ובלית ברירה לעזרה, בכדי שנוכל לשוב ולעמוד על הרגליים ושמפעל חיינו לא יקרוס. אנו מאמינים בכוח שלכם, באהבה והתמיכה. בטוחים שהודות לתרומה מיכם, נצליח לצאת מהטרוף שאליו נקלענו ולראות שוב את האור. שרק נהיה בריאים אמן.

טלי כהן

118,383 גוייסו באמצעות 742 תומכים
108% של 110,000 סוג הגיוס

הפרויקט

 

כתבה שפורסמה בעיתון כוכב - לצפייה וקריאת הכתבה

​​​​​לחצו כאן

לפני 8  חודשים השתנו חיי. אני נמנעת מהביטוי, חרב עלי עולמי. הוא חזק מידי בעבורי, לפחות בשלב הזה. 

אשפוז, ניתוח, מה כבר יכול להיות? מה יכול לקרות? שבוע, שבועיים גג, ואנחנו חזרה בבית. אבל לא!!! 

ניתוח להסרת גידול בגזע המוח. הניתוח עבר בהצלחה, כך הרופאים אמרו, הוא חי והוא איתנו.

אבל, במהלך הניתוח להסרת הגידול, היה סיבוך, ופרץ דימום ובעצם הכל, כבר לא אותו דבר.

מומי שלי בחר שלא להתעורר, אולי היה לו טוב לשקוע? כנראה שכח מי מחכה לו?
ואני - הפרעתי לו, הפרעתי לו חזק, דיברתי אל ליבו, ידעתי שאם יחוש את חום גופי יעוף. צדקתי.

מומי התעורר, אבל אדם אחר. (צפו בכתבה שפורסמה בטלוויזיה בתוכנית "המתמחים")

משותק בפלג גופו השמאלי, טיטולים, מנוף וצריך לקלח, להלביש, לגלח, להאכיל, לטפל.

ואם לא די בכך, שהגוף משותק, המוח השתנה לרעה. 

הזיות, דמיונות, חיים בלללנד. דברים מוזרים קשים להבנה, פיצול שלי לשתיים שכמותי, (רעיון לא רע לשכפל אותי)  איבוד חוש ההימצאות, תחושת הזמן ועוד דברים שרק בסרטים חווים.

ובתוך כל זה אני, לילות ללא שינה, כל הגוף כואב, ופריצות הדיסק שלי צועקות אך מי בכלל מרגיש את עצמו בסרט הרע הזה.

וצריך לתפקד, אין זמן למחשבות אין זמן לרגשות. איך אמר לי המתמחה המדהים, יש לזה הסבר, חפשי בגוגל, דה פרסונליזציה.
"דה-פרסונליזציה היא הפרעה נפשית, שהחוויה המובילה אותה היא ניתוק מהגוף ותחושה של מבט חיצוני עליו. הדבר דומה לצפייה בסרט, שהאדם החווה דה-פרסונליזציה הוא הגיבור בו. למעשה, זהו מנגנון הגנה של הגוף מפני עוצמות גבוהות של כאב פיזי ונפשי, שהן בלתי ניתנות לעיכול ותפישה על ידי חמשת החושים"

בול. 

אני מנוטרלת מהכל מתפעלת ומתפקדת, רק סביב הטיפול במומי אהובי.
חמישה חודשים צמודה אליו בבית החולים, ובימים הספורים שאני נוסעת הביתה, אני בחנות, יש עסק, עסק סגור, אבל לשלם שכירות, ארנונה, מיסים צריך.

והבנק הולך לקראתי, וכולם בהתחלה מאד מכילים ומבינים. וכך זה נמשך, חודש, חודשיים, שלושה, די כבר אי אפשר, כמה אפשר לבוא לקראתי בבנק?!

ומצד שני בן זוגי האהוב, עדיין בשיקום, הוא עוד לא איתנו וכל צעידה שלי הליכה לעבר פתח הדלת, מפעילה אצלו ריאקציות מטורפות במוח. המוח הזה שרק לא מזמן, חיטטו וחיטטו בו, מחליט שרק הוא מחליט על עצמו והדמיונות מטורפים, הזויים, לעיתים גם מפחידים. 

וככל שהימים, השבועות, החודשים, עוברים גם קיבלנו אבחנה נוספת, פסיכוטי. 

אלוהים, מה קרה שם במוח!!!?

ואני, אני חזקה, יש לי ברירה? הוא ציווה עלי, "תהיי חזקה" אמר, רגע לפני שנכנס למחול השדים העצוב הזה. "צדיקה, גיבורה, מלכה" מכנים אותי, ואני רק עונה, ממש לא, אהוב ליבי, היה עושה את אותו דבר למעני. עוד חודש ועוד אחד וזה לא נגמר. 

הצילו, שמישהו יחזיר לי את חיי!!! החובות המשיכו לגדול, איך אשתלט על הכל?!  

מעולם לא התרגשתי, אבל עכשיו, עכשיו הכל יצא משליטה, זקוקה נואשות לעזרה, לדחיפה. איך? איך עושים את זה?! אין לי מושג, נואשת נורא. מי רשם אותי להשתתף בתסריט האימה הזה בכלל.

החותמת בכאב רב
ובבקשה נואשת לעזרה מכם,
טלי כהן

נ.ב. התודה והברכה לעמותת "בית החם לילדי SMA" שהואילה ללא תמורה להקים עבורינו את קמפיין מימון המונים באתר 'גיוסים'

הטמעה

תצוגה מקדימה

סגור